כמו בכל דבר אחר בטיול שלנו, גם לגבי החגים התחושות מתעצמות..
כשכיף לנו אז ממש כיף לנו וכשקשה לנו אז ממש קשה לנו.. אז בחגים תחושת הבדידות והלבד שמציצה אחת לכמה זמן מתעצמת יותר..
שלא תבינו לא נכון, אם היינו בארץ אז היו לקראת החגים היו מורכבויות אחרות-
איפה חוגגים? אצל ההורים של מי? מי עוד שם? ההורים יהיו לבד? השנה זה התור של… וכו’
אז צריך להתלבש חגיגי? למישהו אכפת? נשארים לישון? ומה עם העל-אש של יום אחרי החג? בזמן הארוחה, מי אמר מה למי? על מי צוחקים? מי נעלב? הילדים עייפים אז צריך להיות בשקט? למה הילדים לא רגילים להירדם עם רעש? למה הילדים הגדולים תקועים עם הראש במסך? מי שיכור ומדבר שטויות? ואיזה באסה/כיף ש****לא איתנו (-: אני מניחה שאותה הסאגה אצל כולם רק קצת אחרת..
ופתאום, גם לזה מתגעגעים, ליחד הגדול הזה שהוא מעבר רק לחמישתנו..
אז יצרנו לנו משהו אחר, שבו אנחנו רק אנחנו, מרוכזים בעצמנו, מין תא סגור כזה שנע ביחד ממקום למקום וכמעט תמיד הוא מספיק מלא, לפעמים אפילו גועש מדי אבל יש רגעים מסוימים כמו בחגים שחסרה התחושה להיות חלק ממשהו גדול יותר..
אז מנסים למצוא את הדברים הקטנים שיסמלו את החג בדרך המיוחדת שלנו ובמקום שבו אנחנו נמצאים.
ראש השנה חגגנו בבית חב”ד במונטפלייה. סיפרנו לילדים על חווית ליל הסדר שלנו מלפני מיליון שנה בקוסקו פרו, אנחנו ועוד 400 אנשים באולם ספורט גדול שסודר ואורגן במיוחד לאירוע.. איזה אנרגיות מטורפות היו שם, קשה להסביר.. אז סיפרנו לילדים איזה כיף היה ושאולי נשחזר את החוויה. בסוף היינו הישראלים היחידים, מסביבנו כמה צרפתים שלא מדברים עברית אבל עדיין היתה אוירה מיוחדת ולילדים לא היה למה להשוות אז זה מספיק טוב.. וגם ככה הדבר העיקרי שהם זכרו מהסיפור שלנו על ליל הסדר בקוסקו זה שלא נשאר לנו אוכל בסוף (-:
אז ערב סוכות לפנינו ונחגוג אותו במרוקו עם חברים טובים שהם כבר לגמרי משפחה כולל כל השטיקים של משפחה, בינתיים הכנו קישוטים לסוכה המאולתרת שאנחנו מתכננים לבנות על הקמפר ואוירה חגיגית בטוח תהיה, נדאג לזה!
אז חג שמח לכולם.ן , בכל רחבי העולם ותנו חיבוק גדול למי שלצידכם גם אם לא העביר לכם בזמן את הקינוח (-: