טורקיה

הגענו סקרנים, חוששים, נרגשים ועייפים מנסיעה ארוכה (-:

יצאנו מבנסקו בדרכנו לטורקיה עם עצירה קטנה בדרך ועם לא מעט שעות נסיעה.

הגענו למעבר דרוכים ולא ידענו איך זה יעבור, שמענו לא מעט על המעבר לטורקיה ולא תמיד הוא עובר חלק ובכל זאת, יחסנו איתם מורכבים. בסופו של דבר מלבד בדיקה של הקמפר שזו פעם ראשונה שבכלל בדקנו לנו אותו הכל עבר חלק ולקח כמה שעות בעיקר כי היו תורי ענק של המון מכוניות מכל רחבי אירופה שנהרו לתוך טורקיה. עשינו את החלק הלוגיסטי הרגיל של ביטוח (עושים אותו בהאנגר D3 מיד אחרי הדרכונים), הוצאת כסף, מנוי לכבישי אגרה (אפשר לעשות בתחנת הדלק הראשונה מיד אחרי המעבר או בסניפי PTT שזה בעצם הדואר) והמשכנו לאיסטנבול אחרי עצירה ללילה בדרך.

ואוו, איסטנבול.. איך אפשר לתאר במילים את העיר הזו. היא צבעונית, סואנת, מערבית ומזרחית, מרתקת, מלחיצה ומלאה בהפתעות.. כמה ימים בהחלט לא מספיקים כדי להרגיש אותה באמת אבל לנו היתה טעימה ממנה.

הדבר הראשון שהרגשנו פה זה בבית, או לפחות כמו בנגב.. האנשים, מזג האוויר, המואזין והאווירה.. 

הסתובבנו ברחובות, בשווקים, על הגשרים, בסמטאות של הישן והחדש, לצד הדייגים והרוכלים, הרגשנו שאנחנו ברכבת הרים בין ישן לחדש, בין מזרח למערב.

אבל הקטע האמיתי שלה הוא בכלל האוכל, אוי האוכל.. בכל פעם כשהתיישבנו לאכול אז הזכרנו לעצמנו לצלם את האוכל כשיגיע אבל ברגע שהוא נחת על השולחן הוא נעלם ברגע. אז הרבה תמונות אין אבל קילו נוספים בהחלט יש. אין ספק שמזרח אירופה היא יפה ונהדרת אבל אוכל זה לא הצד החזק שלה כך שהגענו רעבים ומוכנים לטרוף את טורקיה.

אחרי כמה ימים באיסטנבול הרגשנו שהגיע הזמן לצאת מהעיר, מבחינתנו הזמן בעיר הוא מאתגר כי בכל זאת הילדים שלנו לא רגילים לכבישים, מעברי חציה והרבה רכבים, הם מבחינתם יסתובבו על הכביש, יחפים ילטפו חתולי רחוב, מה שפחות עובד במקומות שהם לא הר עמשא. 

רק היציאה מהעיר לקחה לנו משהו כמו שעה וחצי, לא להאמין כמה שהיא ענקית.

החלטנו שהיעד הבא הוא חופי הים התיכון והנסיעה לשם היא בערך 8 שעות אז נעשה אותה בכמה ימים ועם עצירות בדרך בכל מיני מקומות.

אז זהו, יוצאים למרחבים העצומים של טורקיה שבעים ומוכנים!  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *